אחרי כמעט 30 שנות גישור, יש לא מעט סיפורים שנערמים בזיכרון – הרבה סיפורים אנושיים על מערכות יחסים, אמון ושברו, אמוציות, פגיעה, חמלה, אהבה, נאמנות ועוד.
לא מעט מהסיפורים נשארים במרחב המקצועי, מעבר ל"קיר הזכוכית" שמפריד בין האישי למקצועי, כדי שלא להיות מעורב רגשית ולמזער הטיות שגם כך קיימות אצל כולנו.
וכן, זה אפילו מצליח בד"כ..
אבל יש סיפורים שעוברים, כיוון שאנו לא באמת משאירים את הנפש והרגשות מחוץ לחדר הגישור, אלא אולי רק מעמעמים את סף הרגישות.
סיפור אנושי אחד כזה פגש אותי באמצעות 2 הורים, החיים בנפרד, שפרסו בפניי דילמה הורית מוכרת הנוגעת לחינוך הילדים, המצויים במשמורת האם, ומתחנכים על פי דרכה, כשהאב מציף תחושות קשות של חוסר הסכמה וחוסר אונים בכל הקשור ביכולתו להשפיע, והאם משדרת תחושות של חוסר הסכמה עם האב ומצוקה לנוכח תגובותיו, ושניהם מסופקים אם הגישור יוביל להסכמה.
לכאורה סיפור של תיאום הורי "פשוט", אבל לא ממש.
וההמשך יבוא..